הילולת הבבא סאלי זיע"א

מגדולי קדושי מרוקו בדורנו. נולד בשנת תר"נ לאביו ר' מסעוד (בנו של ר' יעקב אבוחצירא זיע"א) רבה של העירה רִיסַאנִי במחוז תְּפִילַאלְת.

עוד משחר נעוריו הכין עצמו ר' ישראל לחיי קדושה וטהרה, היה מתמיד גדול בלמודו, ובמשך מספר שנים רכש בקיאות מפליאה במסכתות הש"ס ובספרי הפוסקים. כמו כן, למד גם את שאר מקצועות הקודש כשחיטה, מילה, וכתיבת סת"ם. זכה הרב לכתוב לעצמו ספר תורה ונהג לקרא מתוכו שנים מקרא ואחד תרגום בכל שבוע.

בן שמונה עשרה שנה היה כשנפטר אביו, וכבר אז נודע בשערים כגאון וצדיק. על כן, נתנו יחידי הקהל את עיניהם בו למנותו כרבם וכראש ישיבה למרות גילו הצעיר תחלה התחמק, אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות הרבות של בני עדתו. אחר שמיעת שעוריו, הודו הכול כי אין כמותו בכל הארץ. רבנו לא חת מפני איש, וכולם העריצוהו.

בהיותו בן שלשים ואחת (בשנת תרפ"א) עלה לבקר בארץ ישראל, וכל גאוני ארץ ואציליה חרדו לקראתו, וקבלוהו בכבוד גדול (אפילו מהרש"א אלפנדרי מתקיפי ארעא קדישא קם לכבודו וכבדו) אמנם קשה היה לו להפרד מארץ הקודש, אך היה עליו לשוב לבני עדתו כדי שלא ישארו כצאן אשר אין להם רועה.

אחר רציחת אחיו הגדול (ר' דוד הי"ד), נאלץ ר' ישראל לשאת על שכמו גם בעול הדיינות. אי לכך מסר את ראשות הישיבה לידי בנו ר' מאיר.

איש מופת היה, ומלומד בנסים, זכה שיתקיים בו צדיק גוזר והקב"ה מקיים לא לחנם זכה לזאת, אלא משום שכל רגע בחייו היה קודש קדשים לעבודת הבורא. יומם ולילה התדפקו אנשים על דלתי ביתו לבקשת ברכה, עצה או שאר עזרה.

בשנת תשי"א יצא שוב לארץ הקדש והתגורר בשכונת בקעה בירושלים, אך שב למרוקו כשומעו על הירידה הרוחנית, ונשאר עד שרוב היהודים יצאו משם. ר' ישראל ובית דינו עמדו בעוז נגד הנסיונות לפרוץ את חומות החינוך הקדוש במרוקו.

בשנת תשכ"ד עלה חזרה לארץ הקדש, וכל הדרך הכין עצמו לקראת המצוה לחונן עפר הארץ תחלה גר ביבנה, משם עבר לאשקלון, ובשנת תש"ל עבר לעיר נתיבות.

חבוריו: לרבי ישראל היו כתבים רבים אך אבדו בחייו. כיום יצא ספר מכתב ידו בשם "אהבת ישראל".

נפטר ד' שבט תשד"מ, ומנוחתו כבוד בנתיבות. זיע"א.

"וישובו הנערים"

ביום מן הימים, לאחר יום למודים ארוך ומיגע, יצא רבי ישראל אבוחצירא (בן 9,10), הוא וחברו רבי יחיא מהישיבה, בדרכם לבית, והנה באחד העקולים בדרך התנפלו עליהם ערבים, תפסום וחטפום. בשעות הערב המאוחרות, החלה הרבנית אמו לדאוג, והשיחה את דאגתה בפני בעלה רבי מסעוד, וזה השיבה אל תדאגי, בודאי הוא בישיבה ושוקד על לימודו. אך משעבר הלילה ולא מצאוהו, לא בישיבה ולא בבית הכנסת, החלו החיפושים אחריו. ובינתים, נודע גם על חברו, שלא חזר לביתו. חרדה אחזה את יהודי תפילאלת, ומיד התכנסו לבית הכנסת, לזעוק ולהתחנן לבורא יתברך כי ישיב בנים לגבולם בריאים ושלמים. רבי מסעוד חילק צדקה לרבני העיר, וערך פדיון נפש, ואכן תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, וברדת החשכה הגיע שליחם של החוטפים והודיע, כי החוטפים מוכנים לשחרר את החטופים, תמורת כופר נפש. בתפילאלת, חיו היהודים, תחת חסות של משפחות ערביות, כל משפחה ערבית מכובדת היתה לוקחת תחת חסותה משפחה או שתים של משפחות יהודיות. אוי לו לאותו גוי שיגע בממונו או בגופו של יהודי שתחת חסות משפחה אחרת. הערבים היו יוצאים למלחמה אחד עם השני עד שפוך דם עבור יהודי החסות, כי ראו בזה שפוגעים ביהודי הנתון לחסותם פגיעה בכבודם. כשמוע ראש המשפחה הערבי, אשר משפחת רבי מסעוד היתה נתונה לחסותו, כי בבא סאלי נחטף, בא אל רבי מסעוד ודרש ממנו שלא לשלם את הכופר נפש לחוטפים, בהיות והוא יחקור וידרוש מי הם החוטפים, ויבוא עמם במשא ומתן לשחרר את החטופים בלי תשלום כופר. אם יציתו מוטב, ואם לא, יצא למלחמה. רבי מסעוד חשב רבות אם לשמוע לו אם לאו, והחליט לא לשמוע לו ולשלוח את דמי הכופר לחוטפים ולשחרר את בבא סאלי וחברו. החליט ועשה, ותוך כמה ימים החזירו את החטופים בריאים ושלמים, והעיר תפילאלת צהלה ושמחה. כשמוע הערבי, בעל החסות, כי רבי מסעוד שילם כופר לחוטפים ולא שמע בקולו, עלתה חמתו באפו, ובשצף קצף בא אל רבי מסעוד בטענה, כי בשלמו כופר נפש השפיל את כבודו בעיני הערבים, כאלו אין ביכולתו להציל עשוק מיד עושקו. מורנו זכר צדיק לברכה, ענהו: דע לך! ברור לי, שאתה ומשפחתך, בודאי הייתם יוצאים למלחמה עם החוטפים, אך אחריתה מי ישורנה. מי יודע כמה היו נהרגים משני הצדדים, ואם החוטפים היו משאירים את בני וחברו בחיים. חושב אתה כי מטרתם היתה כופר נפש, אין חטיפה זו חטיפה לבצע כסף, אלא חטיפה זו היתה בשליחות השטן וגונדא דילה, לאבד ולהרוג ילד קדוש מן העולם. ובכח זכות אבותינו הקדושים והתפלות והצדקות, שנו את דעתם והסתפקו בכופר נפש. נדהם הערבי לשמוע דברי רבי מסעוד, קבל את הדברים ברוח טובה, ומאז עלתה קרן המשפחה בעיניו, ובפרט קרנו של אדמו"ר בבא סאלי. זיע"א.

"חיוני להתקדש בקדושה יתירה"

מעשה באחד מחתני המשפחה שיצא מבית הכסא ורחץ ידיו מהברז. במקרה רבנו ראה את הדבר וחרה לו, ואמר לחתן, מה זה שאינך מקפיד ליטול בכלי, ענה לו חתנו שלא כתוב בהלכה ליטול בכלי, ומספיק נטילה מהברז. אמר לו רבנו "תדע לך שכדי להגיע לקדושה עליונה, זה לא כתוב בהלכה, אבל זה חיוני להתקדש בקדושה יתירה". זיע"א.

"הכל יעבור בשלום"

ספר לי רבי שמואל בן שטרית, בן למשפחת בן שטרית הידועה שגרו בעיר ארפוד יחד עם רבנו בשכנות. הנ"ל בקטנות גדל לו בצוארו בעורף כעין דכור, והיה הדבר מפריע לו מאוד, והוריו פחדו מזה, והלכו לכמה רופאים, וכל הבדיקות שעשו הרופאים לא ידעו להחליט מה זה, ולבסוף החליטו שאין מנוס מנתוח. האם של הנ"ל אמרה, מה פתאום נתוח, אנחנו נלך לרבנו הקדוש בבא סאלי זיע"א, והוא ימציא התרופה הנכונה לבן. האב נסע לבית רבנו אשר קבלו בסבר פנים יפות, ונזכרו שניהם מהימים הטובים בארפוד, לבסוף ספר האב מה שיש לבן. הצדיק בטל בידיו המצב, ואמר לאב "אל תדאג, הנה מים מבורכים, תמרח לילד שלש פעמים, "והכל יעבור בשלום", וכך היה ביום השלישי הבן הבריא. זיע"א.

"נס גדול בשבת הגדול

בליל חמישי, כ"ז שבט התש"ם, התקבלה בבית האדמו"ר בבא סאלי שיחה טלפונית מירושלים, ובה הודיע הרב הצדיק מזכה הרבים הרב מנחם בצרי זצ"ל לכבוד הרב ע"י השמש, כי ישראל בן רבי שאול סיתהון דבאח מארגנטינה, נחטף מתוך משרדו בבואנוס אירס, ובהדגישו, כי רבי שאול סיתהון, אבי החטוף, הוא בר רבי דוד סיתהון דבאח זיע"א, אחד מהרבנים הגדולים בארגנטינה, ומחבר הספר "יעלה הדס" ועוד ספרים. והם רודפי צדקה וחסד, יראי שמים ותומכים בתלמודי תורה בישיבות ובחכמים. הבבא סאלי הרכין ראשו כעשר דקות, ולבסוף התרומם ואמר "החוטפים יתפשו, והוא יצא לשלום חנם אין כסף". למחרת הגיעה מירושלים משלחת רבנים לאדמו"ר בבא סאלי, בבקשה ויעמוד בתפלה לשחרור החטוף, והרב הרגיעם כי אין להם לדאוג לחייו, וגם כופר נפש לא יצטרכו לשלם, אך בקשם להתאמץ בתפלות וצדקות, ולהשתטח על קבר האור החיים הקדוש. פנו גם לאדמו"ר בבא מאיר זיע"א, ובקשוהו שיתאמץ בתפלה, וכמו כן לכל רבני ומקובלי הארץ, לילדי התלמודי תורה ולישיבות, חלקו צדקות, וערכו פדיון נפש ותפלות בקברי צדיקים בארץ. חלפו ימים ושבועות, ולא נודע דבר מגורל החטוף. החרדה לשלומו גברה. ביום ראשון ו' ניסן, בא רבי שאול אבי החטוף מחוץ לארץ, בלוית הרב מ. ב. מירושלים, לסידנא בבא סאלי, והרב עליו השלום הבטיחם כי בשבת הגדול ישתחרר החטוף חנם אין כסף, בהטעימו כי מרן השולחן ערוך (סימן תל) כתב "שבת הגדול נקרא על שם הנס הגדול שנעשה בו". והציע להם לגשת אצל בנו הצדיק, וכן עשו. ומשם פנו לבבא מאיר זיע"א באשדוד, והוא יעץ להם לנסוע למצרים ולהשתטח על קבר מרן אביר יעקב זיע"א, ואף כתב להם בכתב ידו, נסח תפלה מיוחד להתפלל שם. ביום שלישי ח' ניסן נסעו למצרים, השתטחו על ציון רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, הדליקו נרות ונדרו נדרים. אבי החטוף חזר לארגנטינה, והרב מ. ב. חזר לירושלים. ערב שבת הגדול י"ב ניסן, מצלצל הטלפון בבית רבי שאול סיתהון. בשיחתם מודיעים החוטפים, כי אם ישלמו סכום כופר גדול בסך... ישחררו את החטוף, ובאזהרה חמורה לבל יודיעו למשטרה, ואם לאו בנו לא ישאר בחיים. האב הסכים, "ובכן" אמרו החוטפים, "מחר יבא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, עם מזודה שהכסף בתוכה בידו, ולאחר שנקבל את התמורה, נשחרר את החטוף". בבית המשפחה שררה מבוכה, האם להודיע למשטרה ולסכן את חיי הבן, או שמא למסור את הכופר ובסכון שמא לא ישחררוהו..., והנה נזכר האב כי אדמו"ר בבא סאלי אמר שהחוטפים יתפשו, והחטוף יצא בשלום חנם אין כסף, ובפעם השניה אמר שבשבת הגדול יהיה הנס. אף שהוחלט לא להודיע למשטרה, המשטרה בלא ידיעת המשפחה האזינה לכל שיחות הטלפון שהגיעו לבית החטוף, ושלחו שוטרים בלבוש אזרחי למקום המפגש. אחי החטוף, דוד, נשלח כנציג לאותו המקום עם מזודה ובה הכסף. החוטפים ראו והכירו אותו מרחוק, והוא לא הכירם מרחוק, וראה ב' אנשים מעבירים אצבעות ידיהם על צוארם, כמאיימים על מישהו להרגו, ומחמת שהיה שרוי במתח רב, לא חשב כי האיום מכון אליו. השוטרים שנכחו שם (בלבוש אזרחי) חשדו במאיימים כי הם מכנופית החוטפים, והחלו במרדף אחריהם. אחד נמלט, והשני נכנס לבית קפה סמוך, ובמקום נסתר השליך האפודה מעליו, ויצא כאלו לא ארע דבר לעיני השוטרים, והמתין בתחנת האוטובוס הקרובה. אחד השוטרים הבחין באיש זה, המנסה לסדר חלצתו שלא היתה מוכנסת לתוך מכנסיו, התעורר החשד ועצרו את האוטובוס שהגיע באותו רגע, ולקחו אותו לחקירה. דוד, אחי החטוף, למרות המהומה שם, לא הרגיש במאומה, וחכה בקוצר רוח לחוטפים, שלדעתו בוששו להגיע. חשב, לחזור הביתה סכנה להורים, שיחשבו שהחטוף מת, החליט שילך לתחנת המשטרה, ידוח על הענין ויתיעץ. להפתעתו, בשרוהו שאחיו ישראל שוחרר, והוא כבר בדרך הביתה. כשעה וחצי ענו השוטרים את העצור, עד שהודה בחטיפה והובילם למקום בו הסתירו את החטוף ישראל במשך חמשים וששה ימים בתנאים תת אנושיים, ושם נעצרה כל הכנופיה. והפלא הגדול בעיני המשטרה, איך חוטף אחד, שהצליח לברוח, לא גלה לחבריו כי המשטרה בעקבותיהם ולא ברחו ולא נגעו לרעה בחטוף, והוא יצא בריא ושלם, חינם אין כסף, כדברי האדמו"ר בבא סאלי. הוספת המחבר: ושמעתי שאביו של הנ"ל בא לבית רבנו עם אותו הסכום שרצו החוטפים ומסרו לרבנו, והיו שם שלשה ראשי ישיבות חשובים, ורבנו חלק להם הכסף. זיע"א

"תצא מהמכונית עד צאת השבת"

בתחלת היות רבנו בארץ הקודש, ביום שבת קודש יושב רבנו בחדרו והוגה בתורה הקדושה. והנה שומע הוא קול רעש של מכונית, יצא האדמו"ר החוצה, ורואה הוא בחור צעיר המנסה להתניע את מכוניתו. אמר לו רבנו, האינך יודע שהיום שבת, יודע אני השיב הלה. אם כן מדוע אתה מנסה להתניע את מכוניתך, מה יש, ענה הלה בעזות מצח, כך רצוני, "אם כך רצונך, אמר רבנו, לא תוכל להתניע את מכוניתך ולא תוכל לצאת ממנה עד צאת השבת", וכך היה, שנשאר דבוק למכוניתו עד צאת השבת, ואז קם ונכנס לרבנו, והבטיח לשמור שבת כראוי, ורבנו ברך אותו תחת אזהרה חמורה שלא יעז לחלל את השבת. זיע"א.

פתיחת בית הכנסת האר"י

גולת הכותרת של ביקורו בגליל, היה ביקור שערך בצפת, לתפילה על קברו של האר"י הקדוש ונזרן הבית יוסף. אדמו"ר הלך לטבול במקוה האר"י, אשר סגולה מקובלת שכל הטובל במקוה זה לא יפטר מן העולם בלי תשובה. לאחר הטבילה במקוה, ביקש אדמו"ר לבקר בבית הכנסת של האר"י, אך נאמר לו שבית הכנסת סגור על מנעול ובריח מזה שנים, ואיש לא מעיז להכנס לשם, לאחר שבשנים האחרונות מתו מספר אנשים שניסו את כוחם, ונכנסו אליו.

אדמו''ר שלח את משמשו אל גבאי בית הכנסת, אחד מזקני העיר, ע"מ לקבל ממנו את המפתח של בית הכנסת, הגבאי, ששמר על המפתח מכל משמר, סרב למסור אותו אף למשב"ק של אדמו"ר, בטענה שהכניסה לבית הכנסת דינה כהתאבדות, מאחר וכל מי שניסה לפני כן להכנס, לא יצא משם חי. לאחר הפצרות רבות מצד אדמו"ר, מסר הגבאי את המפתח, תוך שהוא עוקב בחרדה אחרי מה שעלול להתרחש.

אדמו"ר משקבל את המפתח, ביקש את משמשו שיחזיק בגלימתו, ויכנס עמו לבית הכנסת. כשהוא חיור ורועד מפחד, נלוה המשמש לאדמו"ר, אשר חזקו ואמצו לבל יפחד כי כל רע לא יאונה לו. אדמו"ר פתח את בית הכנסת, ומיד ניגש אל ההיכל, פתחו וקרא באחד מספרי התורה שבו, אחר כך ערך שם תפלה קצרה, ואמר למשב"ק שעתה, יכול הוא לעזוב את גלימתו, כי הסכנה כבר חלפה. "ב"ה הצלחנו לערוך תיקון לבית הכנסת ומעתה לא ינזק אף אדם שיבוא בשעריו".

הגבאי, שהמתין בנשימה עצורה מחוץ לבית הכנסת, לא האמין למראה עיניו, כשראה את אדמו"ר יוצא בפנים קורנות מקדושה ושמחה, ביחד עם משמשו, כשקיבל את המפתח בחזרה הודה מאד לאדמו"ר על פעולתו, ודאג לפרסם בכל העיר את הנס שקרה. מאותו יום פתוח בית הכנסת לרווחה לכל מבקר, בזכותו של אדמו"ר שפעולתו זאת הוסיפה פרסום לאישיותו, שכבר היתה מפורסמת ומוערצת מאד לפני כן.

בתפילותיו על קברות הצדיקים, ובכל תקופת שהותו בארץ, לא שכח את צאן מרעיתו, והרבה לשפוך תפילה לפני בורא עולם, לבריאותם והצלחתם. בשובו לירושלים שלח מכתבים אל בני משפחתו, ונכבדי הקהילה, וסיפר להם על ביקורו ליד ציון סבו הקדוש והשתטחותו על קברות הצדיקים בארץ, ושבכל תפילה זכר את כולם לטובה ולברכה.

כל משבריך וגליך עלי עברו

לאחר שהיה של יותר משנה בארץ הקודש, עשה אדמו"ר את דרכו חזרה באניה לצפון אפריקה. היה זה בשלהי שנת תרצ"ד, והאניות לא היו המשוכללות והנוחות ביותר, אך אדמו"ר קיבל חדר בירכתי האניה, בו המשיך בעבודתו כרגיל.

אדמו"ר, שהיה שקוע מאוד בלימודו, לא הבחין באחד מימי הנסיעה, בסערה חזקה שנתחוללה בים, ואשר טלטלה את האוניה כקנה סוף, נוסעי האוניה היו מבוהלים ונפחדים, ולצוות המלחים לא היתה כל אפשרות להקל על המצב, כל נוסעי האניה רוכזו למקום אחד, ע"מ לטכס עצה, כיצד להיחלץ מן הצרה המתרגשת ובאה עליהם, ולנסות לעודד איש את רעהו בשעה קשה כזאת. כאשר באו אל אדמו"ר להוציאו מחדרו, לא הסכים ללכת אל מקום כינוסם של כל הנוסעים, ותחת זאת ביקש שיקחו אותו אל הסיפון. שם על הסיפון, ניגש באומץ רב אל מעקה הספינה, שממש נתקיים בה, "יעלו שמים ירדו תהומות", בין גלי הים הסוער, ובכל מספר שניות, נשתנה מצב הספינה כך שבכל פעם קצה אחר עלה למעלה, והקצה השני כמעט שקע כולו במים, כאשר אותו צד בו עמד אדמו"ר החל לשקוע הושיט אדמו"ר את ידו אל תוך מי הים, ובכוס שהיתה בידו, שאב מעט ממימי הים, את המים שפך אדמו"ר בחזרה לים בשלש פעמים, ואז כשגמר לשפוך בפעם השלישית, החל הים לנוח מזעפו. ותוך מספר דקות נרגע הים ושב לאיתנו. קברניט הספינה שעקב אחר מעשהו של אדמו"ר, לא האמין למראה עיניו וניגש מיד אל אדמו"ר לנשק את ידו, ולהודות לו על ההצלה הנפלאה לה היה עד, אדמו"ר לאחר שיחה קצרה עם הקברניט, חזר לחדרו והמשיך בלימוד התורה, תוך שבח לה' על שהצילם, ומתוך תקוה שבמהרה ינחם אל מחוז חפצם לחיים טובים ולשלום.

רבותיו

אדמו"ר רבי ישראל, קבל עליו את מרותו של אחיו הגדול, שהיה עבורו כאב ורבי גם יחד.

בהנהגתו של רבי דוד, למד אדמו"ר במעין כולל, שהיו בו בין עשרה לחמשה עשר אברכים, חלקם בני המשפחה והאחרים מהעיירה ומסביבתה. בראש הכולל - ישיבה, היה הגאון והצדיק, רבי משה אתורג'מן, מי שהיה תלמיד חבר של הצדיק רבי דוד. יודעי דבר, שזכו להכיר את הצדיקים רבי דוד ורבי משה, מספרים על שקידתם הנפלאה בתורה במשך שנים רצופות, ועל הסגר שקבלו על עצמם פעם במשך חמש שנים כאשר הם מנותקים מכל סביבתם, ואין להם כל עיסוק אחר אך ורק לימוד תורה יומם ולילה. באותה תקופה אף מקובל במשפחה, שזכו השנים לגלוי אליהו, שבא וסייע להם בענינים מוקשים שנתקלו בהם בעת לימודם.

הצדיק רבי משה התנהג בחסידות ובפרישות יתירה, ועבד מאד על שמירת הפה והעיניים. ומכיריו מעידים עליו שלא הביט מעולם בפני אשה, ואף את פניה של אשתו לא הכיר. כדי להמחיש פעם למבקרים בעיירה שלא האמינו לגודל פרישותו של רבי משה, ולא האמינו שאין הוא מכיר את פני אשתו, עשו נסיון ושלחו לו את ארוחתו, ע"י אשה אחרת שהתחזתה כאשתו, ורבי משה לא הבחין כלל בעובדה שאשה אחרת הגישה את ארוחתו.

במשך השנים, בגלל שמירתם הרבה של עיניהם, לבל יביטו חוץ מד' אמותיהם, חלו רבי דוד ורבי משה במחלות עיניים, ואף אבדו את מאור עיניהם, רבי דוד לא ראה במשך חמש שנים רצופות, ולמד אז בע"פ באותה התמדה כאילו הוא רואה, עד שפעם בהילולא של רבי מאיר בעל הנס, הדליק נרות לעילוי נשמת התנא, ובקש מה' שירפא את מאור עיניו, למען יוכל להגות יותר בלימוד התורה, ובאורח נס נפקחו עיניו.

גם רבי משה אבד את מאור עיניו, והמשיך לעבוד את ה' וללמוד כדרכו. כאמור שימש רבי משה כמורו ורבו של אדמו"ר רבי ישראל, שספג אצלו הרבה מתורתו וצדקותו. בחבורת הלומדים באותן ימים, היו גם הרה''ג רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל, בנו של רבי אליהו, שהיה נכד של האביר יעקב. הצדיק רבי מסעוד הכהן בעל מחבר ספר פרחי כהונה, שהיה גם גיסו של רבי דוד עט"ר, הגאון רבי מכלוף פדידה זצוקל"ה ואחרים.

סדר היום שלהם התחיל בקימת חצות, לאמירת תיקון חצות ולימוד הזוהר הקדוש עד לפני עלות השחר. אז הזדרז אדמו"ר לטבילה לטהר את גופו לקראת התפילה שתמיד היתה עם הנץ החמה כותיקין. התפילה והלימוד היו בבית מדרשו של הסבא הקדוש רבי יעקב זיע"א.

לאחר התפילה למדו חוק לישראל כאשר המשניות וקטעי הגמרא והזוהר נלמדו ביסודיות ובהבנה במשך שעה ארוכה. לארוחת הבוקר לא הקדישו יותר ממספר דקות ומיד חזרו לישיבה לסדר ארוך של לימוד גמ'.

הרה"ג רבי מכלוף אביחצירא בהקדמה לספרו "קהלת יעקב", מתאר באריכות את צורת הלימוד של אותה חבורא קדישא באותה תקופה. רבי משה ראש הישיבה לא היה רואה באותו זמן, ומי שסידר את הלימוד היה רבי ישראל, שהוכר כבר אז כמנהיג החבורה לעתיד. הם היו רגילים ללמוד את הגמ' עם פירוש רש"י אן בלי להסתכל במפרש בתוך הספר, אלא היו צריכים לכוון לדעת רש"י בעל פה. רבי ישראל היה תמיד פותח ובלעדיו אף פעם לא התחילו בלימוד, לאחר שאמר רבי ישראל את דעתו בפירוש הסוגיא היו אומרים שאר החברים את דעתם ורבי משה היה מסכם את הסוגיא.

רבי משה, שהיה סגי נהור, היה לעתים נדהם מההסבר של רבי ישראל שהיה מכוון מילה במילה לדעת רש"י, עד שהחל לחשוד כאילו מסתכלים בתוך רש"י לפני שמפרשים. אז עשה רבי משה ללומדים "תרגיל". הוא ביקש שיקחו פיסת נייר חלק, ויחתכו את אמצעיתו באופן שכאשר יניחו את הנייר על הגמ' יוכלו לראות רק את מלות הגנו בלא רש"י ותוס' וכך ביקש רבי משה מרבי ישראל להתחיל בפירוש הסוגיא. וכפי שמעיד רבי מכלוף:

"היינו לומדים מסכת סוכה, וביום אחד היה מסדר הרב ישראל והתחיל לפרש ואני לא הוצאתי שום דיבור, אז תמהו כולם וענו ואמרו, מה היום מיומים? ותשובתי היתה שלא ישר בעיני הפירוש שפירש הרב ישראל מתחילה ועד סוף, אמרו לי א"כ הוא תפרש אתה, והתחלתי לפרש מראש ועד סוף, אזי ענו כולם ואמרו נראה פי' רש"י והתוס' ז"ל,

ולמדנו פירוש רש"י ונמצאו דבריו כמו הפירוש שפירש הרב ישראל, וחזרנו להתוס' ושם ראינו שהקשו על פירוש רש"י ופירשו הפירוש שפירשתי אני. ואיך שיהיה היינו, אדוקים מאד בלימוד שמהבוקר אחר תפילת שחרית וטעימה איזה דבר היינו מתחילים בלימוד עד שלש".

זוהי אחת מהעדויות הראשונות והבודדות שיש בידינו על לימודו של אדמו"ר וכבר אז ניכר כראש החבורה וכיון תמיד בפירושו אל האמת, כעדות קרובו וחברו מנוער. אדמו"ר גם הסתגר פעמים רבות עם דודו הצדיק רבי יצחק, וקבל ממנו הרבה תורה בעיקר בדרך לימוד הנסתר. בי"ד שבט שנת התרע''ב בהיות אדמו"ר כבן עשרים ושתים נסתלק לעולמו הצדיק כמוהר"ר רבי יצחק, ואדמו"ר שהעיד בהקדמתו לספריו של דודו שזכה ליצוק מים על ידיו, ולמד ממנו ושהוא "מורי ורבי" אבד את אחד ממורי הדרך המיוחדים שהיו לו בהתעלותו הרוחנית. הוא נשאר דבוק בדרכיו של רבי יצחק, ומאד העריץ אותו כל ימיו, את ימי ההילולא שלו שמר תמיד והרבה לספר את שבחיו וצדקותו זיע"א.